מכינת רעות היא מכינה קדם-צבאית חצי-שנתית למנהיגות ישראלית, של התנועה הקיבוצית ותנועת “החלוץ”. מכינת רעות מיועדת לבוגרי ובוגרות י”ב מכל רחבי הארץ, ושואפת ליצור קבוצה מגוונת, המורכבת מכל רבדיה של החברה הישראלית, במפגש אנושי חוצה מגזרים, מעמדות, אזורים ותרבויות.
המכינה מכשירה למנהיגות בחברה הישראלית ומטרה היא לפרוץ את גבולות ה”שבטים” בחברה הישראלית ולמצוא בסיס ערכי משותף לשיח ופעולה.
במכינה נוצרת קבוצה מגובשת ואקטיבית כלפי החברה הישראלית, הרואה עצמה מחויבת לתיקונה וקידומה של המדינה ויצירת חברת מופת.
בחרנו יחד עם המשפחה להקים במכינה מבנה חדש שיהיה מרחב חינוכי ראוי ומודרני עבור מאות נערים ונערות מרחבי החברה הישראלית. כולם יכירו את דמותו של ערן, ישאבו השראה מאופיו ומיכולות המנהיגות המרשימות שהדגים בחייו. הכיתה שתיבנה תישא את שמו ותשמש כמקום לימוד, השראה וחינוך לאהבת הארץ, אחריות חברתית וחברות אמת, לדורות הבאים של חניכי וחניכות המכינה.
ערן אלוני ז"ל, נולד ב- 6.6.2004 בבאר שבע, אך את גיל ההתבגרות ושנותיו המשמעותיות העביר בעיר אופקים בה התחנך וקיבל את סט הערכים שעיצבו את דמותו.
בבית הספר ערן הגביר מגמת תקשורת והיה מצטיין, במהלך שנות נעוריו ערן התנדב במספר פרויקטים והתנדבויות מתוך רצון להוביל לשינוי , להיות מנהיג מקומי כדי לשנות את הדברים שחשב שחסר באזור הפריפריה שבו גדל ולתת מעצמו לסביבה.
ערן היה אדם שאהב כל אדם באשר הוא, שפט אנשים לכף זכות ולא התייחס למוצא, דעות או השתייכות מגדרית או פוליטית. מה שהיה חשוב לו הוא אם האדם הוא בעל לב נכון. הוא היה נחוש ומלא תחושת שליחות, במיוחד בתפקידו כחובש קרבי.
ערן התנדב בשירות הוטרינרי של אופקים ובעמותת סח"י ( תרומות מזון לנזקקים). אחד הדברים שערן הכי אהב הוא לטייל בארץ להכיר אותה דרך הרגליים. שביל ישראל ואהבת המולדת היו חלק בלתי נפרד מערן החל מהיום שבו עשה את הצעד הראשון על השביל וממש עד לרגעיו האחרונים. במהלך השנים ערן לקח חלק פעיל בקידום פרויקט שביל ישראל בבית ספרו ובכלל. הוא הפך מתלמיד ההולך בשביל למתכנן ומוביל שבילים לשכבות הצעירות יותר. באחד ממכתביו ביקש ערן משאלה שנגעה לפרויקט שביל ישראל "שביל ישראל ומצוינות בשירות אלו תוכניות שהפכו להיות חלק משמעותי בחיי. אני מרגיש כל כך מורווח ומועצם ואני מקווה שלכל תלמיד במדינה תהיה את האפשרות לחוות חוויה כזו".
ערן הותיר אחריו את אבא דורון ואמא ג'ני ואת האחים עומר, עמית ועפרי.
ערן היה איש של אנשים, המשפחה הייתה חשובה לו, והוא דאג שכולם מסתדרים, במיוחד אחותו הקטנה עופרי שממש גידל אותה.
לערן היו מטרות רבות שהציב לעצמו לעתיד ואחת מהן הייתה להיות לוחם ומפקד בחטיבת גולני. הדרך ליעד זה הייתה רצופה בעבודה קשה ונחישות, ערן רצה להגיע לצבא הכי מוכן שהוא יכול פיזית ומנטלית.
הוא השתתף בפרויקט כושר קרבי שהכין אותו פיזית, והתקבל למכינת "רעות", מכינה קדם צבאית חצי שנתית של התנועה הקיבוצית.
בתום המכינה התגייס ערן לגדוד 51 של חטיבת גולני. לאחר חודשים ספורים מתחילת ההכשרה שלו ערן ביקש לצאת לקורס חובשים מתוך הבנה עמוקה של חשיבות התפקיד.
לאחר סיום קורס החובשים חזר ערן למחלקה שלו לסיום הכשרתו שעה שהמלחמה כבר הייתה בעיצומה ולאחר שעבר טלטלה משפחתית בשבעה באוקטובר כשאביו נפצע.
ב26.10.23 ערן וחבריו לפלוגה עברו מסע כומתה וכבר ב29.10.23 נכנס צוות מצומצם מהפלוגה שלו ללחימה בתוך עזה. לאחר כשלושה שבועות וחצי של לחימה בתוך הרצועה רוב הכוח שהיה עם ערן התחלף ויצא להתרעננות, אך ערן בחר שלא להתחלף מתוך תחושת שליחות ואחריות כחובש מוערך במחלקה.
ב-12.12.23 ערן, יחד עם כוח מהפלוגה, מילאו משימה בשכונת שג'עיה במהלכה היו צריכים לטהר בתים שעלה מהם חשד שיש בהם מחבלים וחטופים.
בתחילת האירוע ליאל חיו ז"ל מפקד מחלקת החוד של הפלוגה נכנס לתוך מבנה שהכוח היה צריך לטהר. עם הכניסה הראשונית ליאל נתקל במחבלים וכנראה נהרג במקום.
ערן, שהיה בחוליה האחורית, קיבל את תמונת המצב והגיע בריצה לבדו לתוך הבניין תחת אש כדי לנסות ולטפל בליאל. כשערן הבין שליאל נהרג, יצא מהמבנה ודיווח על כך לכוח ולאחר מכן חזר שוב למבנה על מנת להגן על גופתו של ליאל מחטיפה.
בכניסה השנייה של ערן לבניין הוא נפצע מאש מחבלים ובעודו פצוע הוא המשיך להכווין אש לכיוון המחבלים.
ערן נהרג ככל הנראה מפיצוץ של מטען, בתקרית זו נהרגו תשעה לוחמים וקצינים.
נסיבות מותו של ערן יכולות להעיד בצורה מושלמת יותר מכל תיאור מי הוא ערן, על הדרך שבה חי ועל הערכים שהיו לו, אותם רצה להעביר לדור ההמשך.
להתנדבות וסיוע, צרו קשר עם מנהל הפרויקט: